"את מעצבנת אותי"

בדיוק חוזרת עם הכלבה מהווטרינר, בדרך, נמצא גן ילדים פרטי וזו השעה שהילדים יוצאים עם ההורים כדי להגיע הביתה.

אני הולכת ומולי ילדה צעירה כבת שלוש כועסת על אמא שלה, עברתי לידן וממה ששמעתי הילדה כעסה על כך

שהאמא לא הביאה לה אוכל (אולי היא הבטיחה לה שכשהיא תאסוף אותה מהגן היא תביא לה מאכל מסוים שהילדה אוהבת...) ואז היא אומרת לה בכעס ובבכי: "את מעצבנת אותי" ובועטת בה.

אני המשכתי ללכת כמובן. לעולם אינני מתערבת באירועים שכאלה. אבל אני מעלה אותם אחר כך לפוסטים כדי

לעזור לכם ההורים לראות דברים בזוויות ראיה שונות ולתת לכם כלים כדי שתוכלו להיעזר בהם ולדעת כיצד

להתמודד בפעם הבאה שתתקלו במקרה דומה עם הילד שלכם.

אז מה באמת עושים עם הילד מתעצבן ומרביץ לנו?

את התשובה אחלק לשניים.

החלק הראשון: הילד מתעצבן – כיצד מגיבים? החלק השני: האלימות – כיצד מגיבים?

הילד שלנו התעצבן:

זה קורה, כעס הוא רגש טבעי ולגיטימי כמו כל רגש אחר על קשת הרגשות שלנו. הבעיה מתחילה כשהבעת הכעס עוברת את הנורמה ההתנהגותית המקובלת. ואלימות (הבעיטה) היא בהחלט לא מקובלת.

אז כיצד אני ההורה מאפשר את הכעס אבל לא מאפשר את האלימות?

אחד הדברים החשובים ביותר שיתרמו לנו לשמור על מערכת יחסים בריאה וטובה עם הילדים שלנו (והאמת,

לא רק איתם) זו המיומנות שנקראת: אמפטיה. כלומר, לדעת ולהיכנס לנעלים של האדם שנמצא מולך.

אבל !!! ויש כאן אבל גדול וחשוב. אנחנו צריכים לרצות להיכנס לנעלים של האדם ממולנו ובנוסף, חשוב שנדע כיצד?

למה כדאי לי להיכנס לנעלים של האחר? כיוון שזה מאפשר לי זוויות ראייה אחרות וזה מה שיעזור לי לשמור על מערכת יחסים טובה. ואיך אני עושה את זה? אני חייב לחלוץ את הנעלים שלי קודם ורק אז להיכנס לשל האחר. מדוע? כיוון שאם לא אחלוץ אותם, אכנס לזווית הראייה של האחר עם התפיסה שלי והשיפוטיות שלי ולמעשה- לא עשיתי בזה כלום.

לכן, חילצו את הנעלים שלכם (ברמה מטאפורית , כמובן) והיכנסו לנעלים של הילדה. בואו נאמר שאמא הבטיחה לה מאכל מסוים ולא הספיקה להביא לה (לא משנה כרגע מה היתה הסיבה).

מה הילדה מרגישה? אכזבה. אולי היא חיכתה לזה כל היום? אכזבה שהמאכל לא מחכה לה באוטו, אכזבה מאמא שלא עמדה בהבטחה שלה. וכשאנחנו מאוכזבים – אנחנו יכולים לכעוס. מבוגר אמור לדעת לשלוט בכעס שלו. לילד צעיר, זה יותר קשה, הוא בשלב האימונים. הוא מתאמן בלשלוט בכעס. ומה קורה שמתאמנים? האם תמיד מצליחים?

כמובן שלא. בשביל זה מתאמנים.

מה יקרה אם לא נתייחס לבעיטה? איזה מסר הילדה תקבל?

שתיקה כהסכמה – כלומר, שזה בסדר. ואז הבעיטות ימשיכו כי לא יהיה הורה שישים להם גבול.

לכן אנחנו חייבים להגיב לבעיטה.

הילדה היא צעירה, היא מאוכזבת, היא כועסת – זה לגיטימי.

אבל עכשיו נכנס התפקיד ההורי שלנו – לאזן, ללמד, לאמן, לשים גבול במקום המתאים.

לכעוס מותר ואני גם אשקף את הרגש. אבל לבעוט – אסור.

אז איך עושים את זה?

אם נכנסתי לנעלים של הילד שלי ואני מבין מה "עובר עליו" אני מצליח להיות באמפטיה. לחוש מה קורה לו?

אני מבין מה הוא מרגיש מהצד שלו. זה יקל עלי לראות את הסיטואציה בצורה מאוזנת.

ואם ניקח את זה למקרה שלנו: הילדה מאוכזבת וכועסת כי היא ציפתה למשהו ולא קיבלה. ואני כהורה מבין שאני חייב להיכנס לתפקיד ההורי שלי , לעזור לה להתאמן בלקבל אכזבה, תסכול ו"להישאר בחיים".

הילדה כועסת עליכם ? אומרת "אוף, את מעצבנת אותי" או "אני כועסת עליך" שקפו לה שאתם מבינים.

"אני רואה שאת כועסת עלי עכשיו" "אני משערת שציפית שיחכה לך באוטו ה.... ובגלל שאין את מאוכזבת וכועסת, נכון? " (אני אישית, תמיד שואלת ומוודא שהשיקוף שלי מדוייק).

אם משקפים לילד בצורה נעימה, בקול נעים – המסר שהוא מקבל הוא : אני מבינה אותך, אני איתך, אתה חשוב לי...

מסר כזה עוזר לילד למתן את עצמו כי הוא מרגיש שההורה איתו יחד בתסכול.

אם הבטחתם ולא קיימתם – התנצלו על כך. (אחרת אתם יכולים לאבד את אמון הילד)

"אני מתנצלת אבל לא הספקתי להכין כיוון שחזרתי מאוחר מהעבודה..."

ואז לאחר ששיקפתם – הציעו פתרון (בקצרה , לא לדבר יותר מדי)

"אנחנו עוד כמה דקות בבית וכשנגיע , אני אכין לך את ה... . בואי נזדרז ותוך כמה רגעים יהיה לך ...".

זהו.

אם היא ממשיכה לבכות גם אחרי ההסבר ההגיוני שנתתם בטונציה נעימה , זו זכותה. היא מאוכזבת וכועסת ומותר לה.

אתם המשיכו בשלכם. כשהיא תסיים את הבכי – עודדו אותה על כך שהיא הצליחה להתמודד יפה והתגברה ואתם גאים בה, על ההתגברות.

לגבי האלימות – לומר : "אני מבינה שאת כועסת – אבל אסור להרביץ לאמא" (ובכלל לאנשים) ומיד הפנו אותה למה היא כן יכולה לעשות עם הכעס. לדוגמא: היא יכולה לתת מכות לכרית שיש לכם באוטו ולהוציא את הכעס על הכרית.

או לקמט נייר או למעוך כדור - מה שתחליטו שמותר.

דברו בצורה אסרטיבית, אך רגועה. שיהיה ברור בדיוק למה אתם מתכוונים. מה מותר ומה אסור.

אז לסיכום:

מותר לכעוס – זה רגש לגיטימי.

תפקידנו כהורים ללוות את הילדים הצעירים שלנו לדעת כיצד להתמודד עם תסכול וכעס - אנחנו המאמנים שלהם.

תפקידנו ללמד שאלימות אסורה. אל תפחדו להציב גבולות ברורים.

בהצלחה.